גבולות הם לא מלחמת כוחות

הגישה המתירנית, הסמכותנית, ומה שביניהן

בהורות של היום, גבולות הם אחד הנושאים שמעוררים אינספור דיונים, ובתוך כל זה אנחנו, דור ההורים של היום, מחפשים את הקול ההורי ואת הסמכות ההורית שלנו - כזאת שמשתדלת בטווח הארוך להיטיב עם הילדים שלנו.

איך ייתכן שאחרי עשורים רבים של הורות, נושא הסמכות ההורית ואופן הצבת הגבולות עדיין אינו ברור ופשוט לנו? קודם כל כדאי להכיר שהסמכות ההורית עברה מספר גלגולים.

מהיכן הגענו

הסמכות ההורית המסורתית הוגדרה על ידי דיסטנס, ענישה, משמעת ושליטה. הדמות ההורית ראתה את עצמה כבעלת השליטה, שאינה נותנת דין וחשבון לאיש. סביב שנות ה-50 החלה להופיע ביקורת חריפה כלפי סגנון זה, ונעשתה רווחת יותר גישה מתירנית של הורות, כזאת שאינה מציבה דרישות והגבלות שפוגעות בתהליך הגדילה הספונטני של הילד.

בשפה המקצועית, החינוך הקשוח מדי נקרא חינוך סמכותני (לא סמכותי, אלא סמכותני), והחינוך המתיר נקרא מתירני. ההורה הסמכותני חותר לשלוט באופן מלא בהתנהגות הילד, מעדיף צייתנות, ומשתמש בכוחנות ובעונשים. ההורה המתירני אינו מעניש, מקבל ומגיב באופן חיובי לכל התנהגות של הילד (גם שלילית), אינו מעודד אותו לציית לסטנדרטים חינוכיים, ומשתמש בהסברים ובמניפולציות כדי לדרבן אותו לפעולה רצויה.

מחקרים רבים הראו ששתי הגישות לא היטיבו עם הילדים, והיו להן השפעות שליליות על הילדים ועל מערכת היחסים שלהם עם הוריהם.

ההורה הסמכותי והסמכות ההורית החדשה

אז אילו הורים אנחנו רוצים להיות? החוקרת באומרינד (Baumrind) הגדירה, מול ההורות המתירנית והסמכותנית, את המונח ההורה הסמכותי (סמכותי, ללא נ). ההורה הסמכותי קשוב לילדו, מצטרף לתחומי העניין והרצונות שלו, אך תוך הצבת דרישות והגבלות הגיוניות, ובעיקר מתן הסברים ורציונל לדרישות.

מתוך עבודותיה של באומרינד ושל חוקרים נוספים פיתח פרופ' חיים עומר את גישת הסמכות ההורית החדשה. גישה זו אינה מבוססת על כך שהילד ישנה את התנהגותו מתוך שליטה מלאה, שררה והיררכיה של ההורים, אלא מתוך הקשר ומערכת היחסים בין ההורה לילד. מרכיב משמעותי שהוצא ממנה הוא התגובתיות המיידית - הצורך להעניש מיד ולשנות את התנהגות הילד באופן מיידי.

מה כן יש בה? ההורה הסמכותי מביא לידי ביטוי את עצמו, את ערכיו ואת גבולותיו מול הילד. הוא אינו מצפה לשינוי מיידי, אך בהחלט מאותת לילד כשהוא חוצה את הערכים והגבולות. הוא מבין ששינוי ההתנהגות תלוי גם בזמן וביכולת ההפנמה של הילד, וכן בעקביות ובהתמדה של ההורה בעמידה על הגבול.

ההורה הסמכותי אינו מגיב בסערת רגשות למעשה שחצה את גבולותיו, אלא בשליטה עצמית. הוא מבין שהדברים קרו ואין לו שליטה מיידית עליהם, ושההפנמה של הגבולות מגיעה דרך תקשורת רגועה וברורה - תהליך שיכול לקחת זמן.

אז מה עושים בפועל?

נחזור לכותרת: הצבת גבול אינה מלחמת כוחות. היא קודם כל החלטה פנימית שלכם, אחרי שצפיתם פעם אחת או יותר בילד מתנהג באופן שאינכם מסכימים איתו. כשהחלטתם, רצוי לשתף גם את ההורה הנוסף ולהחליט יחד שמדובר בגבול שמקובל על שניכם.

לאחר שהחלטתם על הגבול, צרו הזדמנות לשיחה רגועה ושקטה עם הילד. תארו את המצבים שבהם ראיתם את ההתנהגות, לא בצורה מאשימה אלא אובייקטיבית: "שמנו לב שבכל פעם שאנחנו מגיעים לסבתא, אתה מיד עוקף אותה ורץ לקפוץ על הספה".

כעת אפשר לדבר על האופן שבו הדבר משפיע עליכם או על משמעותו. למשל: "זה מאוד מפריע לנו", או "הרגשנו שסבתא נעלבת", או "אנחנו לא קופצים על ספות בבתים של אחרים, כי זה הורס להם את הספה", או "אצלנו לא קופצים על ספות, וזו התנהגות שאנחנו לא יכולים לשתף איתה פעולה, ולכן נצטרך ללכת מסבתא אם זה יקרה".

שיחה רגועה, רחוקה מהאירוע עצמו, מנטרלת את הניסיון לשלוט מיד בהתנהגות, את הבעת הכעס ואת עירור האשמה בילד. היא שיחה שמכבדת את שני הצדדים, ומשדרת לילד שיש תקשורת איתו סביב מדיניות הבית.

כשמציבים תוצאה

כדאי להתחיל בשיקוף של התחושות שלכם כתוצאה אפשרית למעשה, ולראות האם די בהן כדי לשנות את ההתנהגות. זה מאפשר לילד לשנות את התנהגותו מתוך התחשבות בקשר איתכם. אם לא, אפשר להמשיך לשיחה נוספת שבה מציינים תוצאות אפשריות, לגיטימיות וטבעיות לסיטואציה - כמו ללכת מהבית של סבתא.

אם החלטתם שתהיה להתנהגות תוצאה, חשוב שיהיה לה קשר ישיר לסיטואציה, שתהיה הגיונית וברורה, ושלא יהיה לה אופי מעניש. אנחנו רוצים לאפשר לילד לבחור - בין ההנאה שבקפיצה על הספה לבין התוצאה הברורה שתבוא בעקבותיה. כך אנו מאפשרים לו אוטונומיה ובחירה בין התוצאות האפשריות של התנהגותו.

כשההתנהגות חוזרת על עצמה, חשוב להגיב באותה תוצאה טבעית שציינתם, בצורה רגועה ועקבית, כדי לממש את בחירת הילד ולייצר ודאות ובהירות. לכן, אם בחרתם בתוצאה, חשוב שתהיה כזאת שתוכלו לעמוד מאחוריה ולבצע אותה תמיד.

לסיכום

הסמכות ההורית החדשה מכניסה לתוכה רגישות לצרכי הילד וזיהוי האוטונומיה שלו, יחד עם הגבולות והערכים של ההורה - תוך שימוש בזמן, בשליטה עצמית, בסבלנות, בכבוד הדדי ובמערכת היחסים שבין הילד להורה.