גישה טיפולית
פסיכותרפיה במשחק
הגישה הטיפולית שפוגשת את הילד במקום שבו הוא כבר נמצא
2-13
גילאי הטיפול
שבועי
קצב הפגישות
אישי
מותאם לכל ילד
ילדים לא תמיד מסוגלים לומר לנו מה קשה להם
לא כי הם לא רוצים לשתף - אלא כי הכלים הרגשיים שלהם עוד לא שם. ילד שמתפרץ, שמסרב, שנסגר בחדרו - לא "מתנהג רע". הוא מנסה לנהל משהו פנימי שאין לו עדיין שפה בשבילו.
אבל הוא כן מסוגל לשחק. ובמשחק, בלי לתכנן ובלי להתכוון, הוא מראה לנו בדיוק מה קורה שם בפנים. איזה עימות חוזר כל שבוע, איזה בית נבנה ונהרס, איזה גיבור שתמיד לא מצליח.
פסיכותרפיה במשחק היא הגישה הטיפולית שיודעת לקרוא את הסיפור הזה - ולעזור לילד לכתוב אותו מחדש.
מה קורה בחדר - מנקודת המבט של הילד
הילד נכנס לחדר ויש בו דברים. הוא לא מתבקש להסביר כלום. לא מתבקש להיות בסדר, לא מתבקש להתנהג.
הוא רשאי לבחור. ויש בחירה - ממה להתחיל, מה להרים, מה לבנות, מה להרוס, מה להמשיך בשבוע הבא.
אני יושבת בחדר. לא מנחה, לא ממהרת לפתור, לא מסיקה מסקנות מהר. נוכחת בשבילו - ממתינה, קשובה. מחזיקה מרחב שבו הילד יכול להיות כל מה שהוא צריך להיות - גם בוכה וגם צוחק, גם חזק וגם מפחד.
לאט לאט - לא בפגישה הראשונה ולא בשנייה - משהו מתחיל לזוז. המשחק משתנה. מה שחזר שוב ושוב מקבל גוון אחר. ואז הגוף מתחיל ללמוד שהוא בטוח. הנפש מתחילה לנשום.
החדר ומה שיש בו
הצעצועים בחדר לא נבחרו לפי קטגוריות. לא "צעצועי כעס" ו"צעצועי רוגע" ו"חומרי יצירה".
כל פריט בחדר נבחר כי הוא מאפשר לילד לבטא משהו שאחרת נשאר בפנים. יש מקום לזעם, לעצב, לדמיון, לנרטיב, לגוף. לפעמים הגוף צריך להתייצב לפני שהלב יכול לדבר - ויש מקום גם לזה.
אין דרך "נכונה" להשתמש בחדר. יש רק הדרך של הילד הזה, בשבוע הזה.
ההורים - לא בחוץ
תהליך הטיפול כולל אתכם. לא כצרכנים של דוח התקדמות - אלא כמשפחה שעוברת תהליך יחד.
אני נפגשת עם ההורים בנפרד, לאורך הדרך, כדי לשתף במה שקורה - ובמה שניתן לעשות בבית. לא כמרות. כאנשים שמנסים להבין ילד משותף.
להבין את השפה שהילד שלכם מדבר - זו לא עבודה של מטפל בלבד. זה גם חלק ממה שאתם יכולים ללמוד.
מגיל שנתיים ועד גיל שלוש עשרה - למה?
עבור ילדים קטנים, המשחק הוא הכל - גם שפה, גם חשיבה, גם עיבוד רגשי. לכן, מגיל שנתיים, פסיכותרפיה במשחק היא הגישה היחידה שבאמת פוגשת אותם איפה שהם נמצאים.
עבור ילדים גדולים יותר - בגיל שמונה, עשר, שלוש עשרה - המשחק לובש צורות אחרות. בנייה, יצירה, נרטיב, משחק תפקידים, ציור. הוא לא נעלם - הוא מתבגר עם הילד. וגם הוא ממשיך לדעת מה שהמילים לא תמיד מצליחות להכיל.
מה משתנה, לאט לאט
לא נדבר בהתחלה על יעדים התנהגותיים. לא על ציונים, לא על ציות, לא על מדדים.
ראשית, הגוף לומד שהוא בטוח. אחר כך, הילד מתחיל להרגיש שרגשותיו לא יהרסו אותו - ולא יהרסו אתכם. ואז, לאט לאט, גם אתם מתחילים להכיר את השפה שהוא מדבר בה כל הזמן.
זה לא ישיר. זה לא לינארי. אבל בתוך הבלגן של המשחק, קורה משהו אמיתי.
מעוניינים לשמוע עוד?
אשמח לענות על שאלות ולתאם פגישת היכרות ראשונית ללא התחייבות
אתם מוזמנים לפנות גם אם עדיין לא יודעים אם זה "מספיק רציני". זה בדיוק הרגע שבו כדאי.
צרו קשר לתיאום פגישה